פסק-דין בתיק ת"א 3213-01-10

עסקינן בתביעה ותביעה שכנגד .

בתביעה של המדינה כנגד הנתבע מר גרינברג עותרת המדינה לתשלום סך של 111,960 ש"ח בגין ביצוע פסק דין בו הורשע הנתבע בשימוש חורג בקרקע חקלאית בסטייה או לא בהיתר ולא ביצע צו הריסה שהטיל עליו בית המשפט.

נוכח התנהלות זו נאלצה התובעת לבצע על חשבונה את אשר הוטל על הנתבע לבצע והוציאה לשם כך הוצאה ניכרת מקופת הציבור אותה היא דורשת להשיב לידיה מכוח תובענה זו.

מנגד הוגשה תביעה על סך 2.5 מליון ש"ח לצורכי אגרה בלבד על ידי הנתבע וכן נתבעים נוספים הגב' שלומית גרינברג, נלי, גרינברג, וגרינברג ניהול פרוייקטים בע"מ כנגד המדינה  - שם נטען כי עסקינן למעשה בהרס, בזדון וביודעין שבוצע על ידי הנתבעת, במטרה לגרום לתובע נזק בלתי הפיך, ללא כל צורך, וללא כל קשר לביצוע כביכול של צו הריסה שיפוטי - הכל על מנת לפגוע בתובע באופן אישי, להרוס, ולמנוע פרנסתו בנסיבות מחפירות תוך ניצול לרעה של הליכי בית המשפט.

ההתנכלות נגד הנתבעת (כך במקור, צ.ל. התובעים) חוזרת על עצמה שוב ושוב, די אם נעיין בהחלטות הועדה, הסותרות את ההחלטות בקביעות מהותיות.

הצדדים הסכימו כי יוגשו סיכומים ובית המשפט יתן את פסק דינו.

קראתי את הסיכומים וגם אני סבור כי עם כל הערכה לב"כ הנתבע ויכולותיו המשפטיות המופלגות יש לעיתים לרסן קולמוס על מנת שדברים לא יחרגו מנימוס בסיסי גם אם המחלוקת הינה מחלוקת מהותית וגם אם שוויה יהיה שווי אותו הציג ב"כ הנתבע.

לאחר שקלא וטריא ולאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה של המדינה להתקבל, ודין התביעה שכנגד להידחות, ואלה נימוקיי:

א.         בסיכומיו מעלה הנתבע בפעם הראשונה טענה חדשה לפיה התובעת הרסה, כביכול מבנים אשר נבנו בהיתר, ואשר סומנו בבית המשפט המחוזי אשר גזר את דינו של הנתבע "נ/1".

יצאתי ועיינתי בהחלטתו של השופט ברלינר אשר ניתנה במסגרת פסק הדין אשר הרשיע את הנתבע (בהוראות החיקוק ונראה כי לא פורטה דק בציטוט אשר הובא בפניי.

הציטוט אשר ראו) עיניי אומר בהאי לישנא:

" איני רואה, כמו כן, כי ישנה אי בהירות באשר למבנים שנבנו ללא היתר עד כי נדרש זיכוי. במסמך נ/5 מפורט תהליך הגשת הבקשות השונות להיתרי בניה שביקש המשיב במהלך השנים. כל ההליכים לא הביאו למתן היתר, ועל אף זאת נבנו בחווה המבנים הנוספים, כך שהמסקנה הבלתי נמנעת היא כי נעברה על ידי המשיב, העבירה האמורה, בכל המבנים שבחווה, פרט לאלה שלגביהם ניתן ההיתר נ/1.

מסקנתי היא, על כן, כי יש לקבל את הערעור ולהרשיע את המשיב בעבירה שבסעיף 2.2 להוראות החיקוק שבכתב האישום בגין שימוש חורג בקרקע חקלאית ללא היתר לגבי המבנים הנ"ל. ולהחזיר את הדיון לערכאה הראשונה על מנת לשמוע את טיעוני הצדדים באשר לעונש".

לאור הסיפא של הפסקה הראשונה טען הנתבע כי המדינה פעלה שלא כדין, וזאת בסעיף 1 לסיכומיו.

עיינתי כאמור היטב במסמכים אשר הוצגו בפניי והראיות, ודומני כי לא נתקלתי בטענה זו טרם הסיכומים שהונחו בפניי.

עיינתי בכתב ההגנה וכתב ההגנה שכנגד ובתצהירים, שם רק נטען כי "בכל המבנים ניתנו ההיתרים  הנדרשים", ולא באה ראיה נוספת.

המשכתי ועיינתי בטענות אשר נטענו, פעם לכאן ופעם לכאן, אך שביקשתי לסכם את התרשמותי מהטענות הגעתי למסקנה כי הנתבע ניסה בדרך מתוחכמת להוביל את בית המשפט למסקנה אשר יהיה בה שגגה.

טענת הנתבעת כי התובע עשה מבנים ללא היתר כמסומן נ/1 הינה טענה אשר נטענה לראשונה בסיכומי הנתבע, היא בגדר הרחבת חזית אסורה ויש לדחותה על הסף. כשנפלה גרסת הנתבע כפי שעלתה בכתבי טענתו, ביחס לחוקיות מהבנים, אין לשהות לגרסאותיו החלופיות שעולות לראשונה בסיכומים. האסמכתאות לכך הן רבות, ודי לי באזכור של ב"כ המדינה באמור בספרו של ד"ר זוסמן בסדר הדין האזרחי מהדורה 7 עמ' 513.

משהגעתי למסקנה זו, למעשה הייתי יכול לסיים את הטענות ולהורות על קבלת התביעה ולדחיית התביעה שכנגד, שלא אעשה כן ואתייחס גם לשאר הטענות אשר עלו במסגרת הסיכומים אשר הונחו בפניי.